בפרשתנו מברך יעקב אבינו את השבטים הקדושים לפני פטירתו, ובברכתו ליוסף הצדיק, נאמר "מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם".

וכתב רבינו האור החיים הקדוש לפרש, שהברכות המיוחדות שקיבל יוסף זה על התגברותו בשעת הניסיון שרצתה אשתו של פוטיפר להכשיל אותו בעבירה חמורה, ולמרות שהקדוש ברוך הוא, מסייע לאדם להינצל מהחטא ולנצח את יצר הרע, ואם כן לכאורה לא מגיע לו שכר על כל הפעולה, אף על פי כן ה' יתברך נותן לאדם שכר כאילו נצחו לבדו בעצמו.

וזה הפירוש בפסוק שלמרות שהיה 'מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ' שהקדוש ברוך הוא סייע לו להינצל ובלי הסיוע משמים לא יכול לעמוד בנסיון, אף על פי כן 'וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךּ' יקבל כל הברכות כאילו התגבר לבדו בלי סיוע מהשמיים.

ובפרשת כי תבוא מביא רבינו הקדוש את דברי הגמרא במסכת ברכות, שלכאורה יש סתירה בין שני פסוקים האם יש לבני אדם זכות להשתמש בעולם הזה להנאתם, שבפסוק אחד נאמר 'לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ', ואלו בפסוק אחר נאמר 'הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם'?

הגמרא עונה שלפני שמברכים 'לה' הארץ ומלואה' אין רשות להשתמש בעולם הזה, ואילו אחרי שמברכים על הנאת עולם הזה, הארץ נתן לבני אדם'.

ורבינו הקדוש מפרש ביאור חדש ומאיר בדברי הגמרא, וזה לשון קודשו: 'שאחר שיעשה האדם מה שציוהו ה' נחשב הדבר שבאמצעותו עשה המעשה שהוא נתון לו במתנה, שזולת זה כל מעשה האדם אין לנו בו יתרון, כי לפי שמפעלו כולו הוא באמצעות עולם שהוא בו, ולה' הארץ ומלואה. עד כאן לשון קודשו.

כלומר: כוונת הגמרא לתורה ולמצוות שהאדם מקיים כאן בעולם הזה, ואומרת שלפני הברכה וכן לפני כל מעשה מצוה 'לה' הארץ ומלואה' כל כולה של הבריאה כולל האדם ומעשיו וכולל החפצים שבהם נעשית המצוה כולם שייכים לה', ואין לכאורה מקום לקבלת שכר על המצוה. אבל ה' ברוב חסדיו 'והארץ נתן לבני אדם' מתייחס למצוה ולברכה כאילו שעשינו אותה בדברים שלנו, ובכוחות שלנו, ונותן שכר על קיום המצוה.

ובספרו הקדוש חפץ ה' מבאר רבינו הקדוש, את עומק דברי הגמרא באופן אחר, שעל ידי הברכה המאכל נהיה של האדם, שהרי אמרו חכמינו שעל הנאות עולם הזה, מקזזים מחשבון השכר של עולם הבא, אבל אם עושה ברכה זה הופך להיות שלו ממש, וזה לא יורד מהחשבון, כי זה נהיה שלו.

ובזה מתבארים דברי הגמרא במסכת שבת: 'אמר רבי חייא בר אבא, פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בעיר 'לודקיא', והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים, וכשמניחים אותו – אומרים לה' הארץ ומלואה, וכשמסלקין אותו אומרים 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'.

ומבאר רבינו הקדוש, שהם נתכוונו לומר שלמרות שהם נהנו מכל תענוגי עולם הזה, לא ינוכה משכרם לעולם הבא, כי הם בירכו על הכל, וזה הפך להיות שלהם.

[אור החיים ויחי פרק מט פסוק כג. חפץ ה' מסכת שבת דף קיט עמוד א]